החלטה בתיק ת"א 38136-10-11

בפני בקשה לחיוב התובעות - המשיבות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים-המבקשים.

המצב המשפטי

תקנה 519 לתקסד"א, תשמ"ד - 1984, קובעת:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע".

סעיף 353א לחוק החברות תשנ"ט - 1999 (להלן: "החוק") קובע:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחראיות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

ברע"א 10376/07, הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים (פורסם במאגרים), עמד בית המשפט העליון מפי כב' השופט מלצר על היחס שבין תקנה 519 לבין סעיף 353א הנ"ל.

עיקר תכליתה של תקנה 519 הינה, למנוע תביעות סרק, ולהבטיח את הוצאות הנתבע, בעיקר מקום שבו מדובר בתביעה אשר סיכוייה קלושים. יחד עם זאת, אין להכביד יתר על המידה על מגיש תובענה, ולהגביל על ידי כך את הגישה לבתי המשפט רק לבעלי אמצעים (השווה: רע"א 2808/00, שופרסל בע"מ נ' ניב ואח', פ"ד נ"ד (2) 845).

התקנה איננה מציינת מתי ייעשה בית המשפט שימוש בסמכותו להורות על הפקדת ערובה, והפסיקה השלימה שיקולים אלה. בין היתר נקבע, כי יש מקום לעשות שימוש בסמכות זו במקרה שבו התובע מתגורר בחו"ל ואין באפשרותו להצביע על נכסים בבעלותו, הנמצאים בארץ, מהם ניתן להיפרע בעת הצורך, במקרה שבו התובע אינו מציין מען כנדרש, וכן במקרה שבו סיכויי התביעה נמוכים. ודוק, אין המדובר ברשימת שיקולים סגורה ובכלל טכני, שכן עסקינן באיזון שבין זכות הגישה לערכאות, אשר הוכרה זה מכבר כזכות יסוד חוקתית, כאשר מנגד, עומד האינטרס למנוע תביעות סרק, ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, ודאי מקום שבו נראה כי מדובר בתביעה שאינה מבוססת על פניה.

בספרו, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, בעמ' 750, מציין א' גורן, כי בכל הנוגע להפעלת הסמכות על פי תקנה 519, הכלל הוא שאין לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות נתבע, אלא במקרים חריגים.

בנוסף לתקנה 519 הנ"ל, בנמצא, כאמור, סעיף 353א לחוק, אשר הלכה למעשה יוצר חזקה, לפיה, כאשר עסקינן בתובעת שהיא חברה, אשר אחריות בעלי מניותיה מוגבלת, או חברה זרה, יש מקום לחייבה בהפקדת ערובה. חזקה זו ניתנת לסתירה, ככל ותוכיח החברה את הפרטים המנויים בסעיף הנ"ל, ובין היתר, את איתנותה הכלכלית. נטל ההוכחה רובץ לפיתחה של החברה התובעת, שכן בידיה הנתונים הנדרשים לשם כך.

תכליתו של סעיף 353א נועדה להבהיר שהמצב המשפטי אשר היה קיים במסגרת פקודת החברות (סעיף 232 לפקודה), נותר כפי שהיה ולא השתנה. בפס"ד הנדסה ממוחשבת צויין, כי החזקה, כפי שנקבעה ביחס לחברה בע"מ, על פי סעיף 232 לפקודת החברות, הוגמשה מעט במסגרת סעיף 353א לחוק, בשים לב לכך שהמחוקק נקט לשון "רשאי".

בפרשת הנדסה ממוחשבת הנ"ל ציין בית המשפט העליון, כי בהיותו של סעיף 353א חלק מדבר חקיקה ראשי, הרי שהוא מהווה חוק ספציפי ואף מאוחר כרונולוגית לתקנה 519, ועל כן, בכל הנוגע לחברות תובעות, גוברות הוראותיו, על פני הוראות תקנה 519.

כך קובע הסעיף, כי מקום שמדובר בחברה בע"מ, לבקשת הנתבע, רשאי בית המשפט לחייב חברה בע"מ להפקיד ערובה, אלא אם סבר שנסיבות העניין אינן מצדיקות זאת, או שהחברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע.

במסגרת דיון בבקשה לפי סעיף 353א ישקול בית המשפט בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה התובעת. ככל ויסתבר כי אין ביכולתה של התובעת לעמוד בתשלום ההוצאות אשר יכול ויפסקו כנגדה, גם אז אין מקום לחיוב מיידי של החברה התובעת בהפקדת ערבון, ועל בית המשפט לבחון  האם נסיבות העניין מצדיקות את החיוב בהפקדה. במסגרת שיקולים אלה של "נסיבות העניין" יש לשקול את האיזון בין הזכויות החוקתיות, סיכויי ההליך, העובדה כי ביחס לחברה הכלל הוא שיש לחייבה בערובה, בעוד שהפטור הוא החריג וכיוצ"ב. 

מן הכלל אל הפרט

סבורני כי במקרה המונח בפני, לא עמדו המשיבות בנטל הרובץ לפתחן, להוכיח כי מצבן הכלכלי איתן באופן כזה שאין מקום לחשש כי לא יוכלו לשלם את הוצאות המשפט, ככל ויפסקו לחובתן, בתום ההליך המשפטי.

למעט טענה רפה, אשר אינה נתמכת בכל אסמכתא, לפיה מדובר בחברה מבוססת, המפעילה 4 חנויות למכירת מוצרי חשמל, בעלת מחזור חודשי בסך של 2 מיליון ש"ח, לא נטען דבר באשר ליכולתה הכלכלית. לא צורף כל מסמך אשר יש בו כדי לתמוך בטענה זו, וכאמור לא הובאה אסמכתא להוכחתה. כך אף לא צורף כל מכתב מרוה"ח של החברה אשר יכול לאשש טענה זו.

מנגד, שריר וקיים מכתבה של המשיבה 1, בו קיימת הודאה בפה מלא כי מצבה הכלכלית "לא הכי טוב", כלשון נציגתה.